בשנת 2009 כתב היזם והסופר האמריקאי דרק סיברס (Derek Sivers) פוסט בבלוג שלו שנקרא No Yes. Either HELL YEAH! Or no[1]. בהמשך הוא גם הוציא ספר (טוב) עם השם הזה[2]. מה הוא טוען בגדול- שלכולנו אין זמן. ולכן, אם אתה לא אומר על משהו Hell Yeah!! כלומר ״כן נלהב״ אז אתה צריך לומר לזה פשוט ״לא״. במילים אחרות, השאיפה היא שתעשה רק דברים שמלהיבים אותך ותגיד ״לא״ ליתר הדברים, שפחות מלהיבים אותך ולא מוציאים ממך תגובה של ״כן נלהב״.
מאוחר יותר, כתב הסופר, היוטיובר והבלוגר מרק מנסון (Mark Manson) בבלוג שלו מאמר שנקרא Fuck Yes or No[3]. למי שלא מכיר, מרק מנסון התחיל את דרכו לפני כעשור בתור קואצ'ר לגברים וכתב ספר (טוב) שנקרא Models. אבל בהמשך הוא קצת שינה כיוון והפך לסוג של בלוגר מפורסם בתחום ההתפתחות האישית. מרק ידוע באהבתו לשפה ״מלוכלכת״ ולכן השימוש במילת ה- F מצויה בכותרת מאמרו. מנסון לקח את המאמר של סיברס והביא אותו לעולם הדייטים.
שם הוא שואל את הקורא- ״האם היית בוחר להיות עם מישהי שלא בחרה להיות איתך?״ (התשובה- כנראה שלא). לפי מנסון, יש בעולם הדייטים והזוגיות הרבה ״שטח אפור״. זה בא לידי ביטוי במצבים לא ברורים שהם ״לא פה לא שם״. לדוגמה – ״נורא כיף לי איתה כשאני איתה אבל היא נורא לא זמינה״. או – ״אני יודע שהיא בעניין שלי אבל היא אף פעם לא יוזמת שיחות או הודעות, מה עליי לעשות?״.
לפי מנסון, רוב העצות בעולם הדייטינג מנסות לפתור בעיות מהשטח האפור הזה. ״תגיד ככה ולא ככה״. ״תתקשר יום אחרי ולא יומיים״. ״תלבש אדום ולא כחול״. לפי מנסון, מדובר לגמרי ב- over-thinking ותכל'ס – אם אתה בשטח האפור, אתה כבר במקום לא טוב.
שאל את עצמך – למה לצאת עם מישהי שבא לך עליה אבל ברור שלה לא בא עליך? אם זה ככה בהתחלה, למה אתה חושב שזה ישתפר בעתיד? למה אתה צריך לשכנע אותה לצאת איתך כשהיא לא עושה שום מאמץ לשכנע אותך לצאת איתה? מה זה בעצם אומר עליך? שאתה צריך לשכנע בחורות כדי שיצאו איתך?
הרי לא היית קונה כלב שנושך אותך כל הזמן. לא היית חבר של מישהו שמבריז לך כל הזמן. ולא היית עובד בעבודה שלא משלמת לך. אז למה אתה חושב שתצליח ליצור זוגיות עם בחורה שלא רוצה לצאת איתך? איפה הכבוד העצמי שלך?
פה מציג מנסון את מתודולוגיית ה- Fuck Yeah or No. לפי חוק זה, אם אתה רוצה לצאת עם בחורה, היא חייבת לגרום לך לומר ״כן נלהב״ (לעצמך, כן? לא צריך לצעוק או משהו...) על מנת שתצא איתה.
אבל החוק גם אומר שאתה צריך לגרום לאותה בחורה לומר ״כן נלהב״ לגבי יציאה איתך.
במילים אחרות – החוק קובע ששני הצדדים צריכים להיות נלהבים לקראת הפגישה ביניהם. פחות מזה - מדובר ב״לא״ ואין מה להיפגש.
לחוק ה- Fuck Yeah or No יש הרבה יתרונות, לפי מנסון:
1. זה יגרום לך לא להיות תלוי בבחורות שהן לא בקטע שלך. אין יותר כאבי ראש. אין יותר תקוות וחלומות. זה ימנע את האכזבה והכעס שיגיעו. אם היא לא ב״כן נלהב״ לגביך- זה ״לא״. נקסט!
2. זה ימנע ממך ללכת על בחורות שהן ״חצי-כוח״ בעיניך. כולנו היינו שם. אנחנו לא מתלהבים מבחורה מסוימת, אבל אין לך שום דבר אחר או משהו יותר טוב מזה. אז אתה יוצא איתה נטו מטעמי אגו, כדי לומר לעצמך שהנה אתה יוצא עם מישהי. אבל זה לא ״כן נלהב״ ולכן זה אמור להיות ״לא״.
3. זה מפשט את מצב העניינים. אם בחורה משחקת איתך משחקים או משחקת אותה ״קשה להשגה״, התשובה עכשיו קלה. היא לא ב״כן נלהב״ לגביך אז יאללה ביי. זה לגמרי ״לא״.
בסוף המאמר, טוען מנסון שיש 2 בעיות עם החוק הזה-
א. בעיה ראשונה היא אנשים שלא אומרים ״כן נלהב״ לגבי אף בחורה שהם פוגשים. במקרה כזה הצעתו היא לשנות את הדמוגרפיה שאתה פונה אליה (לצאת למקומות חדשים או לנסות ליצור קשר עם אנשים שונים), או שההסבר הוא שפשוט אתה ״סובל״ מהיעדר פגיעות ומגן על עצמך בזה שאתה לכאורה אדיש להכול.
ב. הבעיה השנייה היא מצב בו יותר מדי בחורות לא אומרות עליך ״כן נלהב״. הפתרון במקרה כזה הוא לשפר את עצמך. לפי מנסון – זו למעשה עצת הדייטינג האולטימטיבית:
אתה צריך תמיד לשפר את עצמך – תעשה יותר חדר כושר וריצות – תהיה יותר חתיך – יותר אופציות.
תקרא יותר ספרים – תהיה יותר מעניין – יהיו לך יותר אופציות.
תתנסה בחוויות חדשות – יותר אופציות.
אתה צריך לשאול את עצמך – איך אני יכול לשדרג את עצמי כדי שיותר בחורות יגידו עליי ״כן נלהב״?
עד לפה סיכמתי בגדול את המאמר של מנסון (ואני ממליץ לקרוא את כולו).
עכשיו, קצת מחשבות שלי, הכותב, בקול רם:
באופן אישי, זה קצת מזכיר לי את המשפט של פיני גרשון ,מאמן מכבי ת״א בכדורסל לפני הפיינל-פור מול בולוניה. הוא אמר שבחיים ״יש מצוי ויש רצוי״.
בשאיפה, הייתי מאוד רוצה לצאת רק עם בחורות שאני אומר עליהן ״כן נלהב״ והן אומרות עליי ״כן נלהב״. זה מתכון לדייט עם אנרגיה מצוינת כי שני הצדדים בעניין. אבל מה לעשות שבמציאות קשה עד קשה מאוד למצוא בחורה שאתה ממש מתלהב ממנה + שהיא ממש תתלהב ממך. אז מה מנסון בעצם אומר לי פה? שאני לא צריך לצאת עם בחורות עד שאני מוצא את ה״כן הנלהב״ ההדדי הזה? הרי השעון לא עוצר ואני לא הופך לצעיר יותר...
נקודה אחרת היא שמה לעשות – יש בחורות שאוהבות שמחזרים אחריהן. ואז הן טיפה (או לא טיפה) משחקות אותה ״קשות להשגה״. לפי מה שמנסון אומר לי – אני אמור לפרש את זה לא כ״Fuck Yeah״ מצידן ולכן זה ״לא״ ועל כן יש להעזיב את הבחורה ולהמשיך הלאה. אבל – אולי אני מפספס ככה בחורות?..
בואו לא נשכח שמנסון הוא אמריקאי. ואמריקה היא מדינה ענקית לעומת ישראל. וגם הנורמות שם בין גברים ונשים הן שונות. זה לא סוד שבחורות ישראליות נתפסות כהרבה יותר ״קשות״ מעמיתותיהן האירופאיות או האמריקאיות. אז נשאלת פה השאלה: האם באמת אפשר ליישם בארץ את חוק ה- Fuck yes or no? וזה בדיוק העניין של ״יש מצוי ויש רצוי״. כי, בסופו של דבר, צריך לעבוד עם מה שיש.
באופן אישי, יצא לי כבר לצאת עם לא מעט בחורות שלא הייתי Fuck Yeah לגביהן אבל התקווה הייתה שאגיע לדייט, הכימיה תהיה ממש טובה, השיחה תהיה ממש מעניינת, הבחורה תהיה ממש מושכת... וזה יהפוך ל- Fuck yeah, למרות שיצאתי מהבית בתחושה אחרת. כלומר, אני נותן צ׳אנס ונותן מקום שהבחורה תפתיע אותי לטובה. האם זה קרה בעבר? יותר מדי פעמים זה לא קרה. ואז נשאלת השאלה – האם בזבזתי את הזמן (והכסף) על הדייטים האלה?
בכל אופן – זה מודל תיאורטי/מחשבתי שאני מהרהר בו לעיתים. אין ספק שצריך לצאת עם בחורות שאתה נלהב לצאת איתן. אבל מצד שני, המציאות בארץ (וספציפית בתל אביב) לא פשוטה בתחום הזה והבון-טון הוא שאתה צריך להתפשר, אחרת תישאר לבד, לא? אני אמשיך לחשוב על זה.
סליחה אבל זה מודל גרוע אפילו גרוע מאוד לחלק גדול מהאנשים, מכיר לא מעט בחורים שהיו להם קשיים למצוא מישהי שהם רוצים מאוד (עפים עליה) ושהיא גם תרצה אותם חזרה, אז הם ניסו לא מעט פעמים לחזר או לשחק משחקים עם מישהי כזו שבהתחלה מאוד התלבטה או אפילו לא רצתה אותם, כמעט תמיד זה אכן נכשל אבל בסוף רובם כן הצליחו להשיג אחת כזו.. כל אחד התחתן איתה והיא היום מאוהבת בו.. בקיצור זה מאוד אינדיבדואלי, המודל הזה אולי מתאים לבחור שהולך לו מדי פעם עם הבחורות שהוא עף עליהן והן רוצות אותו חזרה בלי הצורך שיחזר בטירוף או ישחק משחקים איתן. והקטע של העצה עם השיפור זה לא ישים עבור כל אחד, מה גם שיש דברים שאי אפשר לשפר ומה גם…