הארלי, את קווין

אני חושבת שהסרט האחרון שהלכתי לראות בקולנוע לפני הקורונה היה "הארלי קווין וציפורי הטרף". בזמן שניסיתי להבין מה הולך בסרט, חשבתי לעצמי.. הארלי מגניבה וצבעונית. היא לגמרי אישה בפני עצמה. אז איך היא הפכה להיות כזאת אובססיבית לג'וקר? ואז הבנתי שכולנו אובססיביים או משוגעים בדרך כזו או אחרת. לכולנו יש שיגעון פנימי, במיוחד עכשיו. מתי שהסרט יצא, פברואר - זה נראה כמו לפני נצח וכ"כ הרבה קרה מאז למרות שעברו רק חמישה חודשים. שיט, באמת עברו חמישה חודשים מאז כמעט-פריצת-הקורונה?! זה מטורף לגמרי. איפה הקולנוע עכשיו, באשפתות? אה, ובקשר לסרט - לא אהבתי אותו. בכלל. אמנם הארלי מעולה, אבל התסריט היה מזעזע. כפי שציינתי לא מעט בעבר, DC מעולים בסדרות וקומיקס, ופחות בסרטים. הפוסט הזה בעצם מדבר על שתי ההארליות בחיי: ההארלי הלבנה וההארלי השחורה. הלבנה מייצגת את הצד הטוב אך משוגע שלי. השחורה, ובכן.. זאת השחורה:

האחת והיחידה, המשוגעת מפתח תקווה, הארלייייי קווין!

טיילתי עם הארלי בלילה, מתי שאני מטיילת איתה כמעט כל לילה (פינקי), מהסיבה הפשוטה שהיא פסיכית על כל הראש. כרגע הגענו למצב שאי אפשר לצאת איתה ביום, ואם יוצאים איתה זה סיוט גמור. היא לא כלבה תוקפנית חלילה, אבל מאז שהייתה גורה פיתחה התנהגות לא רצויה במיוחד שקשורה (כנראה) ללחץ, טריטוריה, דומיננטיות. היו כלבים שהיא שיחקה איתם ממש יפה, אבל עם הזמן זה כבר פחת ופחת עד שכמעט לא נשארו הרבה שהיא כן רוצה לשחק איתם. האילוף בשיטה-לא כ"כ-חיובית לא ממש הועיל לכל העניין. מיותר לציין שמאז ניסיתי לחפש שלל טיפים ועזרה להפחתת ההתפרצויות שלה (ועדיין מחפשת, לא איבדתי תקווה.. לגמרי) והגעתי למסקנה שהיא פשוט כלבה רגישה. ויש גם כאלה. מאז האילוף נגמר לנו הכסף, הזמן והסיבולת להכיל את הדבר הכל כך מורכב ודורש אנרגיה שנקרא "אילוף". אני מודה, אני מותשת מזה. וזה גם לא עזר. הארלי שייכת לקבוצת הכלבים הרגישים, כמו שאני שייכת לקבוצת האנשים הרגישים. היא לחוצה, לא רוצה שיתקרבו אליה לפעמים, אוהבת לצחוק ולהשתולל, וצועקת (נובחת) עד שכואב לה הגרון. אין לי בעיה עם זה, אבל למה להתפרץ על כל כלב שעובר ברחוב? למה לא להגיב כמו שאת מגיבה לחתול או יונה?! (היי חתול או יונה, אני אנתר אליכם קצת, אולי אהרוג אתכם אם קארין תרשה לי אבל חוץ מזה אני חמודה! אני רק הורגת זבובים!) - במקרה הזה המשפט "היא לא תפגע בזבוב" לא חל עליה. היי, לפחות היא מתה על אנשים. והיא באמת מתה עליהם, וגם על ילדים אם יורשה לי לציין - אבל מכיוון שהיא כלבה שלא מודעת לכוח שלה, נעדיף לאהוב אותם מרחוק. אני אביא לה בובה של ילד במקום (שתחזיק חצי דקה במקרה הטוב לפני שתירצח באכזריות).

הארלי קווין דובינסקי (בהחלט שילוב שמות מעניין ו"קשור") היא כמו ילד קטן שמוציא לי כל היום את הנשמה, במיוחד כשאני בבית, וחושב שאני חייב לשחק איתו גם ב-3 בבוקר. כל יום היא בוחרת להגיש לי צעצוע אחר ואני מקבלת אותו באהבה. למה? כי אני משוגעת! או מהסיבה הפשוטה שלא משנה כמה היא תציק לי, או תתיש אותי, או תעצבן אותי כ"כ שיבוא לי להטיח את הראש בקיר או לבכות - הלב שלי מתפוצץ מאהבה אליה כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. לפעמים אני מעדיפה להתרחק ממנה קצת אבל אני תמיד אחזור אליה. ואני יודעת שמי שאין לו כלב לא באמת יבין, או שכלב זה לא "ילד", אבל תתפלאו, זה כל כך כן. יש להם אפילו דפוסי התנהגויות דומים. אני פשוט אוהבת אותה ומוכנה לסבול רק כדי שתישאר בחיי. כי אני יודעת טוב מאוד מה הולך שם בחוץ ורואה את זה כל יום - גל הנטישות, ההתעללויות, אנשים חסרי לב. ובחיים אף אחד לא ייגע במשוגעת שלי, כי היא נועדה לטוב וזה מה שהיא תקבל.

ככל שאנחנו מתקדמות בהמשך הרחוב, המעצבנת לא רוצה להמשיך. היא בוהה באדם מוזר שיושב מולנו. המוח שלי עובד שעות נוספות, תוך כדי שאני מסתכלת סביב, ימינה ושמאלה, שכלב לא יגיע חלילה וכל פתח תקווה תתעורר. וחשבתי לעצמי בקול רם: "נו כבר יא מעצבנת, עשינו טיול, יאללה בואי נחזור. מה את בוהה עכשיו בבן אדם זר? זה יכול להביא צרות, נווו אין לי כוח". אוהו, ואין לי ספק שמתישהו זה יביא! כי הארלי תעשה הכל בשביל ליטוף! למי אכפת מקארין בכלל. אם היא הייתה חתולה, עוד הייתי יכולה להבין את ההתנהגות הזאת. חזרנו הביתה, היא שיחקה אותה מעולפת רק כדי לשחק עוד קצת. ואז הלכה לישון וכמובן שאני חייבת לנשק אותה לפחות 10-15 פעמים ביום אחרת היום שלי לא שלם. וכמובן, נשיקת לילה טוב זה חובה. אם אני לא מנשקת אותה בלילה, זה כאילו כרתו לי זרוע, לא משקרת. והמנהג הזה לא השתנה מאז שהיא הייתה קטנה. מדהים, לא?

---

מכיוון שזהו פוסט קצת משוגע, ודיברנו על DC, אני אנצל את ההזדמנות כדי להמליץ על שתי סדרות שלהם שמאוד אהבתי לאחרונה (וכשהארלי סוף סוף נחה יכלתי לצפות בהן) -

הראשונה היא Doom Patrol. קבוצת פריקים (מזכיר לכם משהו) שמונהגת ע"י פרופסור שמכנה את עצמו הצ'יף. בעוד שהם מנסים לגלות מי הם באמת, הם מגלים שעולמם לא כזה שלם כמו שהוא נדמה. סדרה משעשעת, צבעונית, מוזרה, דרמטית ומרגשת. תבדקו את הטריילר (ואוטוטו העונה השנייה) -

הסדרה השנייה עליה אמליץ בחום היא Swamp Thing. מבחורה שלא קראה את הקומיקס או התעניינה בו במיוחד (נדמה לי שנתקלתי בדמות הזו באחת הסדרות המצוירות).. לא התעניינתי בעבר וחבל, כי הסיפור ממש מוצלח והסדרה אפלה ומרתקת. מפרק לפרק זה רק משתפר, מבטיחה! לצערי הרב ביטלו את הסדרה אחרי עונה אחת, אבל עדיין יש לי תקווה שיחדשו את זה (שיעול-לוציפר). כמובן שלשתי הסדרות יש פתיחים מדהימים עם מנגינות פשוט וואו! לטריילר:

מפאתי פתח תקווה השוממת, מאחלת לכם ימים חופשיים מקורונה, והלוואי שכולנו נמצא את עצמנו במחלה מסתורית שתהפוך אותנו לצמחים. אופס. פרחים יותר טוב :)