מדוע זה את זה נשאיר לעפר

בכל הכוח מנסים.

אנשים במירוץ, במסע היומיומי הלא נגמר בעקבות הכלום. נדחסים באוטובוסים, רוכבים על הכביש, חותכים בלי הכרה. קוטעים את התמימות של כולנו בין רגע. מנסים לתחמן, להרוויח ולגזול אחד מן השני. גם אם זה אומר להשתמש באנשים בתור מדרגות שאפשר לדרוך עליהן. "הריי אני בסדר, זה הוא המניאק שעקף". לא רואים אחד את השני, לפחות לא במציאות.

"זה כמו גלגל מסובב" מבוגר מביט בי ולוחש, כשפיו זז באטיות. "קארמה אתם קוראים לזה היום". מרפקים חדים טוב מסכינים, שיניים מוכנות לטרף הבא בתוך הג'ונגל הזה. רוצחים בשביל חנייה, מקללים בלחיצת כפתור. אווירת אימה סוררת ברחוב לעתים באישון לילה, אנשים סוררים מלא שנאה ורצון לפרוק עול.

לאן עוד שנאת החינם תוביל אותנו, עד שנקבור את אחינו בעודנו בחיים. האויבים סביבנו לא מספיקים בכדי לגרום לנו לחיות בשלום.